המכתש בגבעתיים ז"ל

ההפסד בחצי הגמר לבני יהודה מתגמד לנוכח כמות האוהדים היפה שהגיעה למשחק והזכירה את העוצמות מלפני שנים רבות 

עינב חזנוולד ובתו בשורה הכי עליונה

היה זה ערב חצי גמר גביע סימפטי ונחמד. פעם רביעית ב-14 השנים האחרונות שמועדון הפועל ר"ג הצנוע מהליגה השנייה מכבד בנוכחותו את המעמד, שאליו מתנקזים בדרך כלל אריות הכדורגל הישראלי. הפודל באדום שוב חשף שיניים קטנות ונבח. הפועל חיפה ברבע הגמר נבהלה, בני יהודה בחצי הגמר – קצת פחות. הפסדנו 1:0 אבל ביציאה החוצה ובהמתנה הממושכת בכאוס התחבורתי של האיצטדיון הכחלחל, לא היתה שום סיבה להצטער או להרגיש פיספוס. הפועל ר"ג סיפקה שוב לאוהדיה מנה יפה של התרגשויות ועוד חוויה קטנה להיסטוריה.

היה מרגש לראות את מחלקת הילדים והנוער מגיחה משישה-שבעה אוטובוסים – מאות ילדים לבושים בחולצות אדומות שמילאו שורות ביציע העליון. היה מרגש לראות את הקומנדו מתוגבר בעוד עשרות רבות של אנשי הגרעין הקשה מהעבר. גם המבוגרים לא נותרו אדישים והצטרפו לעידוד. כ-2,500 אורדונים סיפקו מפגן של עוצמה ושל ביחד. כל אלה ביחד שמחו למפגש מחזור מחודש ומילאו את המצברים המדוללים של הקבוצה, שבעונת צמרת עם סיכוי לא רע לעליית ליגה עודנה מתקשה למלא את שער 3 תחתון באיצטדיון ר"ג.

טיפסנו בעמל רב איזה 600 מדרגות עד שראינו דשא. כשהגענו ליציע העליון הוספנו וטיפסנו עד לשורה האחרונה, למקום שבו הראש מגרד את הקונסטרוקציות שמחזיקות את הגג. משם חזינו בעמידה בהפועל ר"ג, שמלבד כמה דקות בפתיחה לא התבטלה בשום שלב מול קבוצת התחתית מליגת העל. הפיגור בדקה ה-21 לא ריפה את רגליהם של השחקנים ולא את ידיהם של האוהדים. היו דקות רבות של התרוממות וגאווה על משחק שוטף ומהנה, שבמהלכו בני יהודה נאלצה לנקוט בשיטות מוכרות לעייפה של שריפת מחוגי הזמן.

למרומי היציע טיפסו גם היו"ר עינב חזנוולד ובתו, וביחד עם משקפי השמש של פיליפ ועם עבדכם הלא נאמן, הושלם קו הרקיע בנתניה באורדונים שבאו לתפוס סנסציה. הפעם זה לא דפק כמו בפעמים קודמות, ומכבי תל-אביב או בית"ר ירושלים יכלו לנשום לרווחה. אחת מהן כבר תזלול בגמר את בני יהודה, מה שלא היה קורה עם הקבוצה הקטנה שלנו.

הפועל ר"ג יכולה כעת להסתער על הליגה ועם קאדר של קבוצת מרכז טבלה ומעלה, לנסות להפתיע ברגע האחרון את עכו ונתניה במאבק העלייה. גם אם זה לא יקרה – האוהדים יישארו עם זיכרון חיובי מעונה טובה בסך-הכל, שאחד משיאיה היה הקמת מתחם אוהדים בחדר האח"מים באיצטדיון ר"ג עם תמונות מהמכתש, והמשכה בהרמת כוסית משותפת לכבוד חג הפסח לפני המשחק הקרוב מול קטמון. התחזית לסיום העונה צופנת רגעים מרגשים נוספים.

אוהדי ר"ג לפני משחק חצי הגמר מול בני יהודה

———————————————————————————–

הרגע שבו צלצל אליי עינב וביקש שאגיע לאיצטדיון כי במחצית יש אזכרה לאריק בורוכוביץ' * ומה הקשר ל-17 בינואר 1976?

הבנות של אריק ז"ל לפני המשחק מול נתניה (צילום: יורם איתן)

הטלפון צלצל. זה היה עינב.

עוד לפני ששמעתי מה הוא רוצה ישר נבחתי: עינב אני אמרתי לך שאני לא מגיע יותר למשחקים או שלא אמרתי לך שאני לא מגיע יותר למשחקים?

כן, אמר עינב, אני יודע שאתה לא בא יותר למשחקים, אבל תשמע, ביום שני יש משחק נגד נתניה ובמחצית אנחנו עושים טקס אזכרה, אתה חייב לבוא.

טקס אזכרה למי? תמהתי.

לאריק בורוכוביץ' כמובן.

על מה ולמה?

עינב איבד מעט מסבלנותו הידועה: נו, כאילו שלא שמעת.

אני: שמעתי, אבל זה נשמע כמו בדיחה גרועה של מישהו, ואוהדים חולי נפש לא חסר אצלנו.

עינב: אז זהו, שהפעם זה לא אוהדים חולנים, זה אמיתי לגמרי, אריק איננו, ואני מארגן טקס לזכרו במחצית עם המשפחה שלו, ואני מבקש שתבוא.

התחלתי להתעצבן: עינב בחייך תפסיק, מה זה כל שבוע אתה הורג אוהדים מוכרים רק בשביל לפתות אנשים בגיל העמידה שנשבר להם והם לא רוצים לבוא יותר? זה שווה לשקר ככה לאנשים ולספר שאריק איננו רק בשביל שיבואו? אין לך לב? בחייך תן קצת שקט.

עינב נשמע נואש: נשבע לך, אני לא ממציא כלום, לא קראת בפייסבוק שאריק נפטר?

אני: אריק? אריק מת? אריק בורוכוביץ'? רק לפני חודשיים קברת את ארז בשביל לארגן עוד טקס אזכרה ולקושש שניים וחצי אוהדים זקנים שנשבר להם מהקבוצה. מספיק עם זה עינב, לא מתאים לך להמית סתם אנשים בשביל שיווק לקבוצה. דבר עם ירון בר לב, הוא ימציא רעיונות מקוריים יותר. אתה איש הגון, לא מתאים לך.

עינב היה על סף דמעות: מה אתה רוצה ממני? תבוא בטענות לאלוהים.

בחייך, אמרתי לו, יש מספיק אוהדים מבוגרים מאריק, תהרוג אותם, למה החלטת להתנכל דווקא לצעירים?

-אבל זה לא אני, נשבע לך. זה פעם אחת דום לב ופעם שנייה קריסת מערכות. אחד אחרי השני הם הלכו. ראית מה זה?

המשכתי לקטר: לא מכובד מצדך להפיץ בדיות על אוהדים שעוד לא בני 60, הלו, אלה חברים שלי מדור 1960 במכתש. בוא אני אספר לך משהו, בדיוק בימים אלה זה תאריך ה-17 בינואר 1976, זה אומר לך משהו?

לא, ענה עינב בצניעות אופיינית, הייתי אז בגן רבקה או בכיתה א' בבית ספר גורדון, או משהו בכיוון. מה קרה בינואר 1976?

היה את המשחק ההוא בעכו. זוכר את סורינוב בתמונה בעיתון שמעיף שוטר לקיבינמט? וקלדרון הולך מכות ושימעלה מעיף חול על הקהל ואת משה זילבר מתפרע? המשחק ההוא שהתפוצץ בגבעת נפוליאון. הייתי בן 16 וקצת, אוהד בתחילת הדרך, אורדון קומנדו חננה של שנות ה-70. בלי התופים והדגלים של היום, בלי כל השירים והטירוף 90 דקות שיש אצל האורדונס קומנדו 2017. יצאו אז הסעות מהמכתש למשחק בעכו. הסעות של אז היו להיט. אוהדים יקרים של אז היו מארגנים. אוהדים מיתולוגיים ממש, אגדות. בקיצור, ביום שבת בשעה 11 וחצי נעמדו שתי טיוליות בירידה של רחוב בורוכוב קצת למטה מהכניסה הראשית למכתש. הגעתי ברגע האחרון בריצה מלמעלה, ישר לשפנצר. הושטתי לו את הכסף, הוא לקח ונתן לאבישי ואמר לי תעלה חמוד. איך שבאתי לעלות, בדיוק קיפלו את המדרגות המתקפלות כי הטיולית היתה מלאה. ושם בטיולית הזו ישבו כל החברים שלי. הם צעקו לי לעלות, אבל כבר לא היה מקום וקיפלו את המדרגות, ושפנצר אמר שאעלה לטיולית השנייה. אבל לא רציתי לנסוע כל כך רחוק עם אוהדים שאני פחות מכיר. אז שמתי בכל זאת רגל על איזו בליטה במשאית הזו וניסיתי לטפס עליה. הושטתי יד לתפוס באיזה זיז, ואז הרגשתי שמישהו תופס לי את היד ומושך אותי למעלה. הרגשתי כאילו אני ממריא. זו היתה אחיזה איתנה, נחושה, ששידרה שלא מפקירים חבר בשטח, ולנסוע שעתיים עם אוהדים שאתה לא מכיר זה בפירוש הפקרת חבר.

זה היה אריק. אריק בורוכוביץ'. אריק שעד אז היינו ביחסים של אהלן ומה נשמע, לא משהו מיוחד. אבל מאותן שתי שניות שהוא בא לעזרתי הפכנו לחברים. לא חברים שיוצאים ומבלים, גם לא מדברים כמעט בטלפון, אבל חברים למכתש, חברים מהפועל ר"ג-גבעתיים, חברים מדי פעם להסעות למשחקי חוץ. ושם בטיולית נסענו למשחק בלתי נשכח בעכו עם עוד חבר'ה משלנו. עם רייפר ונייס שלמדנו בתורה ומלאכה סניף בן אביגדור בת"א בכיתה עם חבר'ה מעמידר ופרדס כץ, שכונת התקווה ויפו ג'. שלושה תלמידים אשכנזים אוהדי הפועל רמת-גן, שפעמיים בשבוע בורחים מהלימודים לאימוני בוקר במכתש בקו 60 מרחוב המסגר. ובטיולית ישבו אריק שגמר את אורט טכניקום ובטח כבר היה חייל, ואהרל'ה שלמד בתיכון אקסטרני רון, וגבי הקומוניסט, ארז לסקי, עוזי, יונתן הולצדורף ועוד כל מיני כאלה שלמדו בבתי ספר כמו שבח, מקס פיין, אנקורי, וכמובן תורה ומלאכה סניף בן אביגדור. חבר'ה שבקושי גמרו י"ב כי לא היה להם ראש ללימודים ולא היה להם זמן, כי בכל החיים הקצרים שלהם עד אז היה להם רק דבר אחד בראש. ילדים שביקשו חתימות מאברהם לב ונורדמן, ואחר כך העריצו את דנישבסקי וקלדרון בימים הגדולים של המכתש בליגה א' צפון ובליגה הארצית, עם כל המיליונים ששפכו כמו חול עד שלא נשאר מה לאכול ולא היה אפילו לכביסה ולמשחת נעליים. בחיי שאני לא מגזים. הייתי שם וראיתי את הפועל ר"ג בימים עלובים, כשהיתה בפשיטת רגל טוטאלית, כשמאמנים ממחלקת הנוער עזבו בזה אחר זה, עד שמינו אותי, שהייתי עוזרו של מגה האפסנאי איתן קרוק, כשהייתי לפני צבא, עוד לא בן 18 – למאמן קבוצת טרום ב'. הייתי המאמן הראשון של יואב זוהר ונסים רבי שהיו בכיתה ג' או משהו כזה והובלתי אותם לכמה נצחונות בלתי נשכחים לרוחב המגרש בשבתות ב-8 בבוקר במכתש.

ככה הכרתי את כל החבר'ה האלה, האוהדים של דור 1960, עם אריק בורוכוביץ' שעם השנים הפך לאגדה מהלכת בינינו. עברו השנים, עבר וחלף דור פלוס פלוס, ובינתיים הלך המגרש ואני התנתקתי מהפועל ר"ג, שנתיים-שלוש שאין יוצא למשחקים ואין בא, ואני מרגיש עם זה בסדר גמור. בקיץ האחרון באו וסחבו אותי ממש בכוח למועדון בהשיקמה כדי שאתרשם מחדש ויחזור לי הניצוץ, ושם פגשתי את אריק בורוכוביץ'. הוא רזה בטירוף, ואמרתי לו הלו אריק מה קרה לך, מה נהייה ממך? והוא לקח שאכטה ארוכה ואמר מה לעשות, ככה זה החיים. אחר כך שמעתי שהוא לא בא למשחק בית פה ולא למשחק חוץ שם, והוא המשיך לדעוך להנאתו, לא דפק חשבון לרופאים ולא לתרופות. אני כבר לא מדבר על ארז לסקי, שפשוט נגמר בשיא והלך מדום לב. איזה חרבון.

ועכשיו באמת שתסלח לי עינב, באתי למשחק רק בשביל הטקס לאריק, ובאמת נקרע הלב לראות ילדות צעירות עומדות במגרש ומוחאות כפיים לקהל שמוחא כפיים לאבא שלהם המת. אז בסדר, באתי למשחק, אבל זהו, חלאס, אני עם הטקסים האלה גמרתי ואני לא בא יותר למשחקים עד להודעה חדשה מצידי. תדאג שאנשים בגיל שלי לא ימותו יותר, אבל מכיוון שאי אפשר לסמוך עליך בעניינים האלה ובגלל שאני רואה שסביבת הגיל שלי הולכת ונכחדת – אז אם תחליט בעוד חודש להרוג גם אותי, ובאמת יתברר שאני איננו, אני מבקש ממך מאוד – אל תקרא קבוצת ילדים על שמי ולא תעשה לי פינת הנצחה בהשיקמה. פשוט תעבור הלאה בלי כלום. וגם אל תארגן לי שום טקס זיכרון במחצית. אני פשוט לא אגיע.

אריק בורוכוביץ', מגדולי אוהדי הפועל ר"ג בכל הזמנים, הלך לעולמו

מאז שהפועל ר"ג נפרדה ממגרשה המיתולוגי שום דבר לא כמו שהיה. העזיבה היתה קריעה של הגוף מהנפש, וקשה עד בלתי אפשרי להתאושש ממנה. הלך המותג, והסמל היחידי שנשאר הם האוהדים שבשנים האחרונות נודדים מווינטר לאיצטדיון, מהאיצטדיון לרמת השרון, ומשם למגרש הכדורגל השכונתי הקטן, שנקרא עכשיו "בית". צבעו אותו באדום, שמו שלט גדול שיידעו למי שייך, תלו על הקירות צילומים מרגעים בלתי נשכחים, ומקווים שזה יכסה במשהו על האובדן. בינתיים, נעלמים מהנוף סמלים אנושיים, שנגדעים בדמי דמיהם. מיקי רודרמן, אלישע שוחט, אבי דורף, ארז לסקי ועכשיו אריק בורוכוביץ'. אנשים בשנות ה-50 וה-60. דור שהולך ונעלם.

אריק מצטרף לארז שנפטר לפני כחודשיים וחצי. שניהם פחות או יותר בעלי אותו שנתון. הם היו נערים שגדלו עם הפועל ר"ג ועברו שנים נפלאות בכשלונן, ובלתי נשכחות. בעיקר הם היו חלק בלתי נפרד מאווירת הביחד שסיפק המכתש בגבעתיים. עכשיו שניהם הלכו אחד אחרי השני, והבדידות מתרחבת. האיחול "שלא תדעו עוד צער" ממשיך להתרסק בגזרה שלנו.

הלך לעולמו: מרדכי בנבנישתי, מהכוכבים הגדולים של הפועל ר"ג בעונת האליפות ובכל הזמנים

בחודשים האחרונים הייתי נפגש עם "בן-בן" לפחות פעם בשבוע. הוא היה יושב על ספסל קבוע ליד עיריית רעננה, בכובע מצחייה מעט דהוי, בוהה בחיים שחולפים על פניו.

לפעמים הייתי רואה אותו הולך מהבית ברחוב ברנר לספסל שלו, או מהספסל חזרה הביתה. זו היתה הליכה כבדה, מאומצת, קשה, מכמירת לב. ניכר שהזיקנה קפצה עליו בפתאומיות. חשבתי שכבר הגיע לגיל 80. לפני חודש שאלתי אותו – בן-בן, בן כמה אתה? והוא אמר בן כמה אני נראה? אמרתי לו 78. הוא אמר: מה פתאום, אני בן 73. ואיך הבריאות? ככה ככה. היה משפיל מבט בעצב מסויים, אבל מיד היה משחרר חיוך קטן. שלא נדאג.

בן-בן, אתה עוד עוקב אחרי הקבוצה? לא, לא עוקב, מה איתם? הם חזק בתחתית, רק בזמן האחרון התחילו קצת לנצח. בן-בן: טוב, זה מה יש. אבל בן-בן, גם בגיל שלך ובמצבך, לא היית יכול לתת פס כמו בן-אדם ולשים חלוץ מול שוער? בטח, בטח, הוא חייך פתאום, למה לא?

שלשום שמתי לב שכבר שלושה ימים אני לא רואה אותו על הספסל. היום בצהריים (13.1.2015) הכרחתי את עצמי ללכת לשם בשביל לראות שהוא שם והכל בסדר, ולהגיד לו שניצחנו אתמול בטבריה, והפועל טבריה – הוא יזכור – יש לה את הסיפור שלה באליפות של הפועל ר"ג ב-1964. חודורוב והפצצה שדפק בבעיטה חופשית מ-18 מטר – שער ניצחון. בן-בן בטח היה זוכר את הרגע הזה, שחודורוב הזיז אותו הצידה ובעט בעצמו. בכלל, לבן בן בסרט האליפות ההוא היה תפקיד של מהנדס בונה ושל קבלן הריסות.

ספסל המתכת האפור שוב היה ריק. בן-בן לא ישב עליו. ריקנות מסויימת הורגשה ברחוב אחוזה. התנחמתי שמחר הוא בטח יהיה במקום שלו, עם הכובע, בוהה בחיים שחולפים שממול. הלכתי לדרכי בלי לדעת שממש באותה שעה בן-בן היה בעולם הבא, מובא למנוחת עולמים. המסך ירד, לוקח איתו עוד אגדה מבית המכתש.

בנבנישתי (משמאל) עם השרופים במכתש (להגדלה – לחצו על הצילום)

לראיון (מחודש אוגוסט 2008) עם אגדת הכדורגל בן-בן – לחצו כאן

דעתן, קפדן, אופוזיציונר ואוהד מהלב * לזכרו של מיקי רודרמן שהלך לעולמו

אחת הפעמים האחרונות שאני זוכר את מיקי על הרגליים היתה במשחק הבית של הפועל ר"ג באירופה מול לבסקי סופיה (1:0). סטרדה, סלובקיה, 2003: מיקי סוחב ציוד ושלטים עם יענקל'ה ליבמן. המראה של שני אוהדים מבוגרים בני 50 פלוס שעסוקים בתליית שלטי קומנדו חימם את הלב. מיקי עשה את זה מרצון ובאהבה. מסוג האוהדים שמכנים אותם "מסורים".

יום אחד הגורל טפח על חייו – משהו זז בעמוד השדרה. מאוהד שרץ ומארגן שלטים, חולצות והסעות, הוא הפך לנכה בכסא גלגלים. גם מהמקום הזה הוא המשיך לומר ולצעוק כל הזמן את מה שיש לו. הוא היה האופוזיציונר הנצחי: תמיד מבקר, מתלונן, כל הזמן שואל שאלות ודורש תשובות, אף פעם לא מרוצה. גם מהמקום שבו נתפס כנודניק ומעצבן – הוא צדק בפעמים רבות.

הוא אסר על הצלמים שבחבורה לצלם אותו, בטח שלא לפרסם. פעם באחת ההפגנות נגד הריסת המכתש, הפגנות שאליהן הגיע בתדירות די גבוהה על אף מוגבלותו, הוא נכנס בטעות למשך שלוש שניות לסרטון וידאו של חמש דקות. הוא צילצל אליי בצעקות, והייתי צריך חמש שעות כדי לערוך מחדש את הסרטון הזה – בלעדיו. רק שיהיה מרוצה.

יום אחד במכתש הוא תפס אותי על חם מצלם אותו ודי כעס. לפחות הוא פייס אותי. אחרי שאמות, אמר, תוכל לפרסם תמונות שלי כמה שאתה רוצה.

במקום הקבוע שלו במכתש (להגדלה – לחצו על התמונות)

מאז שהפך לנכה המקום הקבוע שלו במכתש היה ברחבה הקטנה על "הגשר" המחבר בין חלקי היציעים. בהחלט, מקום של כבוד.

את וינטר הוא לא סבל, עד שבשנה האחרונה החל להחרים את המגרש. היה לוחם עקשן לזכויות נכים בכלל, ושל אוהדים נכים במגרשי הכדורגל בפרט. פעם פרץ מחסום באצטדיון ר"ג לאחר שהמאבטח לא נתן לו לעבור ואחר כך רב עם מחלקה של יס"מניקים שקפצו עליו. בסוף סובב את הרכב שלו ועזב את המקום בזעם בלי לראות את המשחק. אחרי כמה ימים ביקשתי לפרסם פוסט אודות המקרה, ואף צלצלתי בשביל זה לקצין תנועה במחוז ת"א שהבטיח לטפל באירוע. רגע לפני הפרסום צלצלתי למיקי לספר לו, אלא שהוא הטיל וטו עצבני ביותר. השיחה איתו נגמרה בפיצוץ והפוסט לא פורסם. איש קל הוא לא היה.

מיקי מתעמת עם שוטרים באיצטדיון ר"ג. לוחם עקשן למען זכויות הנכים

באתרי הקבוצה וברשת בכלל הוא היה מגדולי המגיבים והמשתתפים, כולל בבלוג זה שבו אפשר לקרוא מאות תגובות שלו.

ביום חמישי ה-1.1.2015 נמצאה גופתו בדירתו אי שם בסוף רחוב הרא"ה בר"ג. בשנה האחרונה סבל מסרטן ריאות. בן 65 היה. הובא למנוחות ביום שישי 2.1.2015. יהי זכרו ברוך.

מיקי בהפגנת המכתש הראשונה שנערכה ליד עיריית גבעתיים. הגיע מוקדם לראות שההכנות בסדר

2008, במקום הקבוע שלו על הגשר

את הרכב שלו הפך לפרסומת על גלגלים נגד הריסת המכתש

(הפוסט פתוח לתגובות)

במלאת שש שנים לפעילותו של הבלוג: זמן לעשות מעשה

מאז ה-8 באפריל 2008 סוקרה כאן הפועל ר"ג במשחקיה, באירועיה ובהתנהלותה. מכאן יצאו לדרך ההפגנות נגד הרס המכתש ונוהל "קמפיין" אינטרנטי נגד ראשי העיר גבעתיים שהיו שותפים לחיסול הבית. "המכתש בגבעתיים" שימש פה לאוהדים – בעיקר לאלה שביקשו לעשות זאת בעילום שם.

הסתלקותו של איצטדיון המכתש מנוף חיינו היה הרסני. הקבוצה איבדה את הייחוד שלה ואוהדים רבים נגרעו מהטריבונות הסגולות והחלו לאבד עניין. אני אחד מהם.

הפועל ר"ג תישאר תמיד בחדרי הלב, אבל מרחוק. ביום שלישי ה-8 באפריל 2014 יודעך הבלוג לאפס פעילות. מיום זה לא יתפרסמו בו יותר כתבות ואי אפשר יהיה להגיב. למען ההיסטוריה תישאר רק מצבה אינטרנטית אדומה תחת השם "המכתש בגבעתיים ז"ל".

תודה לכל הקוראים והמגיבים.

המטרה הושגה עם 2:2 מול בית"ר ת"א/רמלה: הפועל ר"ג נשארת בליגה. שמחת עניים של מועדון שרשם העונה ירידה בערך נכסיו

הטבלה מתוך וואלה

תודה לאל. הסתיימה מעשית העונה הפסיכית וההזויה הזו. הפועל ר"ג מסיימת את העונה הרגילה בפלייאוף העליון, שמשמעותו הישארות בליגה. בתחילת העונה דיברו בהנהלה החדשה על עונת הישארות כהמשך לעתיד טוב יותר. מה זה טוב יותר? זינוק מטאורי בדרך להתברגותה אל ארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי. זה נשמע יותר כמו זינוק התאבדות, ובכל מקרה – בדיחה עצובה והזיה.

זו היתה עונה אבודה וסתמית. מצד אחד היא תיזכר כתחילת ההתאוששות מאובדן המכתש – בהפיכת מגרש השיקמה לתשתית של בית. מצד שני, הקבוצה איבדה הרבה מאמון הקהל, או אם תרצו – הפסידה גם אמון וגם קהל. העונה הזו תיזכר בפיטורי שני מאמנים וללא אף שחקן נוער שעשה קפיצה, בניגוד למטרות שעליהן דובר. הבעיה שעד סוף העונה גם לא כל כך יהיה אפשר לשלב שחקני בית צעירים, מפני שקבוצת הנוער בסכנת ירידה.

הערכה איך תיראה העונה הבאה: במצב הבעלים הנוכחי, לא יותר טובה מזו הנוכחית.